סיפורי גוף
סיפורי גוף
(כתבה: יעל אשד, פורסם בעיתון קהילת המאמנים Coachletter).
הגוף שלנו הוא הבית של הרגשות והאמונות שלנו.
גופנו בעיצובו, יציבתו, תנועתו, מסגיר את הסיפור שלנו. האופן בו אנו נעים, נושמים, ניצבים מבטא את מהותנו הפנימית.
בחרתי במאמר זה להתייחס ולהרחיב את המושג פרשנות לעולם המרתק של גופנפש ולפתוח למאמנים ולמטפלים צוהר למודעות נוספת על עולמו הפנימי של הלקוח, מסוג אותה מודעות המאפשרת לנו להביא יותר חמלה למפגש האימוני/טיפולי (מתוך כך שאנו מבינים יותר 'מאיפה זה בא').
כבר בשלב זה, חשוב לי מאד לציין שמטרתה של פרשנות זו אינה למתג או לשפוט את הלקוח העומד מולנו, אלא רק להעניק לנו את היכולת להבין יותר לעומק את מקור ההתנהלות שלו בחייו: את מקור האמונות המנהלות אותו והפוטנציאל הגלום בו.
"...כי צורת הגוף היא תנוחת הנפש המפוסלת מבפנים" כתבה אגי משעול באחד משיריה.
מבנה הגוף משקף חוויות רגשיות שנצרבו בשלב מסוים במהלך שנות חיינו הראשונות.
בעקבות נסיבות או חוויה מסוימת ('טראומה מרכזית'), נאלצנו לחסום רגשות ולפתח מנגנוני הגנה והסתגלות, שבהמשך הפכו לדפוסי התנהגות והרגלים שמונעים מאיתנו ביטוי אי שי מלא בעולם.
טראומות פיסיות ורגשיות נוטות לכווץ את רקמת השרירים ורקמות החיבור בגוף, כל אלו משפיעים על צורת הנ שיאה של הגוף ויציבתו, וכך הופך הגוף להיות תיעוד לכל אלו.
וילהלם רייך, אשר היה הפסיכואנליטיקאי הראשון ששילב עבודת גוף בעבודתו עם מטופליו, מדבר על שישה טיפוסי גוף עיקריים, כל טיפוס גוף נוצר עקב מצב רגשי דומיננטי שנחקק בגוף, ברגשות ובתודעה בשלב ובגיל מסוים במהלך שש השנים הראשונות של התפתחות הילד.
חשוב לציין שאין מדובר בחלוקה גסה וגורפת של כל אדם לאחד מהטיפוסים, לעיתים קרובות אנחנו נמצא מאפיינים של יותר מטיפוס גוף אחד באדם.
למשל :
טיפוס הגוף גוף דחוס, מוצק. המרווח בין האגן לצלעות מקוצר/ מכווץ. צוואר עבה. (נוצרת תחושה כאילו מועכים/לוחצים אותם מלמעלה), הגוף נראה כאילו הוא טעון יתר על המידה, תחושה של הרבה אנרגיה שתקועה בגוף. נראים לעיתים כאילו הם עומדים להתפוצץ. הכתפיים מעט שחוחות, 'הבטן מלאה' (ייתכן שומן סביב מותניים ובטן), הם שומרים הכול בפנים.
אדם אשר בגיל שנתיים-שלוש נאלץ להתמודד עם הורה כועס, משפיל ואלים.
בשלב זה בחיי הילד הוא נמצא בגיל בו הוא מתחיל לפתח עצמאות, ליצור את ההגדרה העצמית שלו ולהבין שהוא ישות נפרדת מהוריו ויש לו כוח ורצון משלו. הילד מתחיל באופן טבעי להגיד 'לא' להוריו, מסרב להיענות לכל דרישה שלהם. אם ההתנגדות של הילד נהרסת לחלוטין ע"י ההורה, לפעמים ע"י שימוש באלימות פיסית או מילולית, הילד נהפך להיות 'ילד טוב', צובר הרבה פחד בגוף שמתבטא בתחושה מתמדת של כיווץ בבטן. הוא מוותר על רצונותיו, הילד חש השפלה, בושה (לעיתים קרובות זהו גם ילד שצוחקים עליו כשהוא חוטף התקף זעם), נושא בתוכו זעם רב שלא בא לידי ביטוי. החוויה של ילד מלא חיים שכל ניסיון לביטוי עצמי שלו מדוכא באלימות על-ידי אמא אגרסיבית הינה חוויה טראומטית לגוף ולנפש.
מאפיינים : ילדים אלו, הופכים בבגרותם לאנשים שאינם מבטאים את רצונותיהם, מפתחים גישה תבוסתנית לחיים. 'אין לי מה לדרוש מהחיים, במילא לא אקבל את זה, לא מגיע לי שום דבר טוב מהחיים', אנשים שמדברים הרבה על הרגשה של תקיעות, שלא יודעים לצאת ממנה. אלו אנ שי ם בעלי פוטנציאל גדול שאיננו ממומש, מצד אחד בעלי עוצמות ומצד שני בעלי תחושת חוסר-ערך, בעלי קו שי לקבל. מאידך, אנשים אלו הם גם אנשים שניתן לסמוך עליהם, מאד אמינים ונאמנים, עובדים מסורים, בעלי פוטנציאל ועוצמות גבוהות ביותר, בעלי יכולת גדולה לאהבה ואינטימיות.
כשאנו מתייחסים בסדנה, לכל אחד מטיפוסי הגוף אנו שמים לב למבנה הגוף הפיסי שי כול להעיד על הרקע הרגשי שהביא לתבנית גוף כזו, על האמונות הבסיסיות השוכנות בטיפוס גוף זה (כמו : 'אני חייב להיות בשליטה כדי להרגיש בטוח בחיים', 'אני לא מסוגל להשי ג את מה שאני רוצה', 'אם אני לא אצור דרמות לא י שימו לב אלי') וכן למאפיינים נוספים, כמו אינטואיציה גבוהה, אמינות, יכולת להתחבר לאנשים וכדומה. כל אלו מאפשרים לנו לחדד את המקומות שיש ל שי ם עליהם דגש בתהליך האימון או הטיפול.
מושא נוסף להתבוננות היא תנועת הגוף שי כולה להצביע על דפוסי ההתנהלות והתנועה שלנו בחיים.וכך, באופן הכי פשטני -
אדם שתנועותיו פתוחות ורחבות, המתהלך עם חזה-לב חשוף ופתוח - מאפשר לעצמו טווח תנועה רחב, ובכך הרבה אופציות נפתחות לפניו, זהו אדם פתוח לתת ולקבל מהעולם ומהאנשי ם סביבו, פתוח להזדמנויות. לעומת אותו אדם שידיו שלובות רב הזמן, כאילו מגוננות על אזור הלב, תנועה המגבילה את טווח תנועתו ומגבילה את האינטראקציה שלו עם הסביבה, לא מאפשר לדברים חדשי ם להיכנס.
תרגיל קטן: נועו בחדר כ שידיכם שלובות - איך זה מרגיש? מה קורה לנשימה? התנועה זורמת או תקועה? ואותו דבר - פתחו ידיכם לרווחה ונועו בחדר -איך זה משפיע על ההרגשה, ההתנהלות? איך מרגי שי ם אנשים כשהם נעים בעולם עם ידיים פתוחות, משוחררות לעומת אלו שנעים עם 'ידיים קשורות', איך הרגשות האלו משפיעים על ההתנהלות שלהם בחיי היום יום ועל התוצאות בחייהם?
לשיטתי, אימון הוא לא רק מילים.אני מזמינה את כולנו ללכת צעד נוסף קדימה מעבר לשיח המילולי ולתת גם לגוף את זכות הדיבור. בואו וניתן ללקוח הזדמנות להרגיש דרך הגוף חוויות שונות, כמו חוויות של יציאה מהתנהלות אוטומטית, איך זה נראה ומרגיש בגוף כשאני נע אחרת? האם אני מרשה לעצמי ללכת מעבר לקצוות שלי? לצאת מהקופסא? מה קורה לי כשאני יוצא מהתנועות המוכרות לי ומרחיב את אופן התנועה שלי בחיים?
וטיפ קטן נוסף - בואו ננסה לראות איך אנו מרגישים בגופו של הלקוח, אני מציעה לכם לשקף לעיתים לא רק את דברי הלקוח אלא גם את תנוחת גופו, מה קורה לכם כ 'שאתם בגוף שלו' ?
מניסיוני, שילוב של חווית הגוף והתנועה בפגישות האימון (האישי והקבוצתי) מאפשר גישה נוספת לתובנות, ממנף את התהליך וכערך מוסף גם מביא איתו הנאה גדולה.
אני מזמינה את אלו מכם הרוצים לפתח מודעות למבנה הגוף, ראשית, לפתח ולהרחיב את יכולת הצפייה וההתבוננות.תרגיל התבוננות פשוט על גופכם שלכם יכול להיות הצעד הראשון: רצוי לעמוד לפני מראה באורך מלא. הביטו בעצמכם ללא שיפוט. רק התבוננו והניחו לעצמכם לקבל תחושה כיצד אתם בנויים, שימו לב במיוחד ליחסים הקיימים בין הצד הימני והשמאלי, מחצית עליונה והתחתונה של גופכם (האם פרופורציוניים? האם חלק אחד מפותח יותר מהשני?), איזה אזורים בגופכם מוחזקים, אלו רפויים יותר? בשלב זה, רק שימו לב.
זה הצעד הראשון, אין תחליף לתרגול, התחילו להתבונן,קודם בעצמכם ואח"כ באחרים.
זכרו, בפגישת האימון יושבים שניים. לכל אחד מהם יש גוף ויש נפש וה שיחה המתקיימת במרחב היא שיחה בין שני גופנפש. כדאי שנכיר ישות זו קצת יותר וניתן לה מקום בתהליך.
'גופך לי מבט וחלון וראי....' אמרה גם לאה גולדברג.