בנימה אישית
אני רוצה לשתף אתכם ברגע של נפילת אסימון, אומנם חוויה מהעבר הרחוק אך היא זו שהביאה עימה ,מבלי להתכוון, גם תובנה עמוקה ומשמעותית ובעקבות זאת גם את התשוקה שלי לשלב את הביטוי התנועתי בדרך שלנו להתפתחות אישית.
לפני שנים, במהלך לימודי באחד מהקורסים העוסקים בגופנפש, נתבקשנו לעבודה בזוגות - התרגיל : דו-שיח של גב עם גב, מן משחק כזה... לעיתים נדנדה כשגב אחד נושא עליו גב אחר ... והמנחה, בהערת אגב גם הוסיפה : 'אם למישהו מכם מרגיש לא נוח, אם מאיזושהי סיבה לא נעים לכם (כבד לכם ... כואב לכם.. לוחץ לכם ... ) מה שאני ממליצה לעשות זה רק להרים יד ולסמן לבן הזוג שיעצור .'
בת הזוג שלי לתרגיל, הייתה בחורה חביבה אך גדולת מידות ולא עבר זמן רב מרגע שהתחלנו את התרגיל ואני התחלתי להרגיש לא נח, לא נעים.. היא, לפי הוראות התרגיל, כל פעם בתורה, סמכה עלי ונשענה על גבי, כל פעם עם יותר ביטחון ויותר התמסרות ואני - כל פעם יותר לחץ לי, כאב לי .... ואני שרק הייתי צריכה להרים יד, לסמן לה 'די', לסמן לה 'לרדת לי מהגב...'. לא סימנתי !
ניהלתי עם עצמי שיחות פנימיות כמו - 'חכי עוד קצת היא וודאי תבין בעצמה... חכי עוד קצת אולי זה ישתנה... לא נעים לעצור אותה כדי לא לפגוע בה...., לא נורא , קצת כואב אז מה, זה רק תרגיל קצר...' וכך - בעודני מנהלת דיונים עם עצמי, מתלבטת, ובינתיים כואבת, סוחבת, מתחשבת ... והנה הזמן שהוקדש לתרגיל כבר עבר לו ואני עדיין לא סימנתי...
במהלך הימים הבאים עוד הסתובבתי עם התחושה ש'יושב לי משהו על הגב', תחושת כאב בגב שפשוט הייתה שם, מעבר לתחושות תסכול וכעס על עצמי שלא סימנתי. פתאום הבנתי שהתרגיל הזה סיפר לי סיפור מחיי - סיפור על שנים בהם ויתרתי למרות שכאב, ימים בהם לא סימנתי כי היה חשוב לי להישאר 'ילדה טובה'... שנים בהם בחרתי להתעלם מהמשקל, מהלחץ, שנים בהם לא הייתי קשובה לעצמי באמת ולא דאגתי להודיע על מה מתאים לי או פחות מתאים לי.
התחושה הגופנית הכל כך חזקה הביאה אותי לשתי הבנות : האחת : 'לא יותר' והשנייה - כמה כח יש לתובנה המגיעה מתנועה אחת קטנה שבאה מתוך דיבורו של הגוף .