מבני בטון גדולים, אפורים וחסרי חיים. גדרות. מגדלי שמירה. דלת פלדה. אפורה. נפתחת רק לאחר שהאיש מאחורי החלון המסורג מזהה אותנו. אנחנו מוצאות עצמנו בחדרון צר. לפנינו עוד דלת פלדה. אפורה. רק לאחר שכל הציוד שברשותנו נרשם ומסומן (15 דיסקים, מערכת מוסיקה, חפצים אישיים...) גם הדלת השנייה נפתחת לפנינו ואנחנו מוצאות עצמנו בחצר האפרורית של בית הכלא נווה תרצה, בית הכלא היחיד בארץ לנשים.
למרות האפרוריות, אני יכולה לדמיין איך עוד מספר דקות, יתחולל לו הקסם ולמקום המסוגר הזה יחדרו, ולו לשעה קלה, הרבה צבעים. צבעים של שמחה, חופש , אהבה ושחרור לגוף ולנשמה. כשלושים נשים אסירות מחכות לנו בתוך הכיתה הקטנה שהוקצתה לנו.
זה מתחיל עם 'רעשים', חששות, חוסר שקט והסתייגויות, זה ממשיך עם התנועה שמחלחלת ומוסיקה מגוונת שמתנגנת ואז, תוך זמן קצר נפרץ לו הסכר. הראש נרגע, הגו מזדקף קמעה, הרגליים רוקעות, הידיים נוגעות, העיניים מדברות ומכף רגל ועד ראש הגוף אומר את שלו, בכל השפות, בשלל אפשרויות, ביחד ולחוד, במרכז או בקצוות, כל אחת רוקדת את עולמה.
זה מסתיים עם שקט בגוף, עם שקט בחדר, עם מילים קטנות ומרגשות שיוצאות מתוכם של הלבבות הרוטטים בחדר, שלרגע נראה מנותק מהמרחב המסורג סביבנו.
הפרידה מתמשכת, חיבוק ועוד אחד, ועוד שיר ועוד תנועה ועוד בקשה ועוד מילה ועוד מגע.
הייתה זו שעה של קסם. אחת מאותן חוויות שבהן שוב מצאתי עצמי מברכת על הזכות שיש לי לשזור בחיי את התנועה, את נפלאות הריקוד.
מודה על הברכות שזה מביא לחיי ולחיי כל האנשים שנותנים לי את הזכות להגיש להם מידי פעם 'מתנות קטנות' לחייהם.
